פסק-דין בתיק ע"א 19729-10-11

כב' השופטת דברת:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע בת.א. 5543-03 מיום 3.8.11 שניתן ע"י כב' השופטת מיכל וולפסון, שחייב המערער, ראיד קבועה בן חליל (להלן- " המערער"), בתשלום 850,000 ש''ח לקרנית, במסגרת הודעת צד ג' ששלחה אליו קרנית.

רקע

2. בתאונת דרכים שארעה ביום 24.8.01, מצא את מותו עלי קבועה (להלן- " המנוח"). בעקבות התאונה הוגש כתב אישום נגד המערער. על פי כתב האישום (ת.פ. (מחוזי- ב''ש) 8045/02, להלן- " התיק הפלילי"), המערער נהג בטרקטורון ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, כשהמנוח ישב מאחוריו. המערער נסע בחושך ללא אורות, כאשר חלק מהטרקטורון נוסע על הכביש וחלקו על שולי הכביש. בשלב כלשהו התנגש הטרקטורון ברכב שהגיע מולו וכתוצאה מהתנגשות זו, נהרג המנוח והמערער נפצע קל.

ביום 11.7.04 הודה המערער בעובדות כתב האישום והורשע בגרם מוות ברשלנות, נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח. בקשתו של המערער למשפט חוזר נדחתה (מ''ח 10468/06).

3. ביום 4.9.03 הגישו עזבון המנוח והוריו (להלן- " התובעים") תביעה נגד המערער וקרנית, בה תבעו פיצוי בגין מותו של המנוח. ביום 20.10.03 הגישה קרנית הודעת צד ג' נגד המערער, שלשיטתה נהג בטרקטורון בעת התאונה, ונגד קבועה חליל סלימאן, שלשיטתה היה הבעלים של הטרקטורון ומתיר השימוש בו, בעת התאונה.

בבית משפט השלום התנהל התיק לאיטו, כאשר העיכוב ברובו, נבע מהתנהלות  המערער, אשר תחילה לא היה מיוצג ועל כן, לא הגיש עדויותיו בתצהיר. לאחר מכן ביקש לעכב הדיון להגשת בקשה למשפט חוזר. ביום 26.12.07 דחה בית משפט קמא, את בקשת המערער להבאת ראיות לסתור פסק הדין בהליך הפלילי. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה (בר"ע 523/08, בר"ע 518/08, כב' השופט ניל הנדל).

בסופו של יום, הגיע התיק לשולחנה של כב' השופטת וולפסון. ביום 30.11.09 נקבע התיק להוכחות בשנית. בהוראות שניתנו לקראת הדיון, נקבע כי לכל אחד מהצדדים ינתנו 120 יום להגשת העדויות מטעמו. התובעים וקרנית הגישו ראיותיהם, ואילו המערער לא הגיש את ראיותיו כלל - לא כנתבע ולא כנתבע בהודעת צד ג'. בתיק התקיימו דיוני הוכחות אליהם התייצב בא כוחו של המערער, אך לא המערער עצמו.

4. ביום 3.1.11 הודיעו התובעים וקרנית כי הגיעו להסכם פשרה לפיו, תשלם קרנית  לתובעים פיצויים בסך של 850,000 ש"ח, מבלי להודות בחבות ונקבע כי ההליכים בתיק, ימשכו כלפי המערער, כנתבע בהודעת צד ג'. ביום 12.1.11 אישר ביהמ''ש את הסכם הפשרה ומחק את הודעת צד ג' שנשלחה אל חליל סלימה קבועה, בעקבות מותו. כן נקבע כי ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 16.1.11 תתקיים כמתוכנן. ביום 13.1.11 פנתה ב"כ המערער וביקשה, בין היתר, לקבוע את התיק לתזכורת בלבד על מנת שהמערער יגיש ראיותיו, ולקבוע מועדי הוכחות חילופיים.

לדיון, שהיה קבוע ליום 16.1.11 המערער לא התייצב. בא כוחו טענה כי הקשר עמו בעייתי והיא שוקלת להתפטר מהיצוג, וביקשה שהות קצרה להודיע עמדתה. באותו מעמד, ביקשה קרנית, שינתן פסק דין נגד המערער בהעדר התייצבות ובהעדר הגנה של ממש.

בית המשפט מחק התביעה נגד המערער, כנתבע, וקבע כי ההליכים נגדו ימשכו כנתבע בהודעת צד ג', שהגישה קרנית. כמו כן, קבע כי באת כוחו תודיע, האם היא מבקשת להמשיך ביצוג ומהי עמדתה באשר לקביעת התיק לסיכומים, בהיעדר ראיות.

ביום 26.1.11 הודיעה ב"כ המערער כי היא ממשיכה בייצוג, והיא מבקשת להגיש תצהירי עדות ולקבוע מועדים לשמיעת הראיות. לשיטתה, מועד הגשת הראיות טרם חלף, ולחילופין יש להאריכו. בית המשפט התבקש להזמין עדים ואלה הוזמנו.

בהחלטתו מיום 10.2.12 ביטל בית משפט קמא את זימון העדים ואת ישיבת ההוכחות הקבועה, תוך מתן אורכה לבא כוח המערער, לנמק מדוע לאפשר הגשת תצהירים באיחור. ב"כ המערער ביקשה ביטול ההחלטה, או לחילופין לאפשר הבאת ראיות באיחור, תוך שהיא חוזרת על עמדתה כי מועד הבאת הראיות טרם חלף ומכל מקום, אין מדובר באיחור משמעותי.

 בהחלטתו ביום 21.2.11 דחה בית המשפט את הבקשות וקבע כי אין מקום להגשת תצהירים או לקיום הוכחות, והורה על הגשת סיכומים. אמנם, לא ניתן פסק דין נגד המערער ביום 16.1.11, על אף אי התייצבותו ואי הגשת ראיות מטעמו, אולם, בית המשפט קמא סבר, כי אין מקום לשמיעת ראיות נוספות מאחר ולמערער אין הגנה של ממש, בהיותו כבול לקביעה בתיק הפלילי לפיה, נהג ברכב, והטענה בדבר רשלנות תורמת של נהג רכב אחר לא תועיל לו, לאור הוראות סעיף 3(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל''ה- 1975 (להלן- " החוק").

5. ביום 3.8.11 ניתן פסק הדין. החבות נקבעה על סמך הרשעתו של המערער בתיק הפלילי, לאחר שבקשתו להבאת ראיות לסתור נדחתה. משנקבעה החבות - לקרנית הזכות לחזור אל המערער לאור הוראת סעיף 9(א) לחוק. לגבי סכום הנזק, עליו הסכימו התובעים וקרנית, נקבע כי הוא סביר.

מכאן הערעור.

טענות הצדדים:

6. המערער מלין על כל פרט ופרט בפסק דינו של בית משפט קמא.

לשיטתו, נפלו פגמים בניהול ההליך ולא ניתן לו יומו בבית המשפט, שעה שבית המשפט מנע ממנו הבאת ראיות, עת ביטל זימונם של עדים, שכבר הוזמנו. התנהלות זו מוטעית מאחר ומלכתחילה ניתנה למערער האפשרות להגיש ראיות, ומאחר והראיות הוגשו בזמן ולכל היותר באיחור קל, הקטן מאיחורם של התובעים, בהגשת תצהיריהם. בית המשפט הביע דעתו כי אין למערער הגנה, ואין זה ראוי להביע עמדה, מעין זו, טרם מתן פסק הדין. פסק הדין החלקי - בו אושרה הפשרה - ניתן ללא קבלת עמדתו של בא כוח המערער, אשר ביקש דחיה, לאור קשיי התקשורת עם המערער.